רבייה

[צבי דגן]

קופרופגיה = אכילת צואה
קופרופגיה היא תופעה של  אכילת הצואה.
אחד הסיבות לאכילת הצואה היא כאשר קיים חוסר בויטמין מסויים (בד"כ ויטמין מסדרת ה- B) ולפעמים גם - בחלבון.
אצל חלק מהתוכים (כגון - קקריקים) יכול להיות שמדובר בחוסר בויטמין B12, במקרה כזה תהיה תמותה של גוזלים לאחר הבקיעה או תוך כדי הבקיעה.
מסתבר שבמזון הביצים אין מספיק B12 ויתכן שביצים קשות עדיפות על מזון ביצים.
הנקבה אוכלת את הצואה משום שבצואה ישנם חיידקים שמייצרים ויטמין B12
ניתן לחלק את ההסברים לכך לשתי קבוצות עיקריות: סיבות בריאותיות או התנהגותיות (פסיכולוגיות).

1. מבחינה בריאותית
   מדברים בעיקר על אי ספיקת הלבלב, דלקת הלבלב, מחסור בוויטמין-K ו-B, או בגלל האכלת יתר במזון עתיר שומן.
   יש לציין שבד"כ מופיעים סימנים נוספים כמו - שלשול.
   
   
2. בעניין ההתנהגותי
   אציין שהתוכי נוטה להבין מאוד מהר שבדרך התנהגות זו הוא זוכה לתשומת לבו של הבעלים.
   לכן הפתרון טמון בהבנה ובנטרול התופעה מכוון זה.
   

הסבר התנהגותי נוסף לקופרופגיה הוא למידה וחיקוי
התוכי צופה ומחקה את התנהגות המגדל - כאשר המגדל, מנקה את הכלוב ואוסף את הצואה התוכי מחקה אותו.
נקודת מבט נוספת היא כאשר ההורים מטפלים בתיבת הקינון ומנקים אותו במטרה לשמור על בריאת הגוזלים מהפרשות והרחקת ריחות שעלולים למשוך טורפים.
וכן שמירת הקן מזיהומים ובקטריות העשויים להתפתח.
קיים הסבר התנהגותי נוסף לעניין הקופרופוגיה והוא שהתוכי אוכל את הצואה של תוכי דומיננטי אחר (התופעה הזו ידועה בעיקר אצל הזאבים).
לפעמים התופעה קיימת בגלל שהתוכי רגיל לאכול מספר ארוחות ביום ואם הוא לא מקבל אותן הוא מפצה את עצמו באכילת הצואה.

כמו כן, קיים הסבר נוסף והוא - חוסר במנראלים מסויימים שהתוכי מחפש אותם גם בצואה.
קודם כול צריך לזהות את הסיבה ואת סוג הקופרופגיה של התוכי שלך.
לפעמים הוספת חלבונים מן החי, כמו ביצה קשה ואפילו בשר עוף, יכולים לפתור את הבעיה, לפחות בחלק מהמקרים.
יש כאלה שמפזרים אבקת מרה או חרדל על הצואה (אני לא ממליץ על כך).

איך מטפלים בתופעה?

• קודם כול צריך לזהות את הסיבה ואת סוג הקופרופגיה של התוכי שלך.
  
• לפעמים הוספת חלבונים מן החי, כמו ביצה קשה ואפילו בשר עוף, יכולים לפתור את הבעיה, לפחות בחלק מהמקרים.
  
• יש כאלה שמפזרים אבקת מרה או חרדל על הצואה (אני לא ממליץ על כך).
  
• לנקות את הכלוב לעיתים קרובות יותר.
  
• יש אומרים שתופעת הקופרופגיה נפוצה יותר בקרב התוכים הצעירים ואז הפיתרון הוא להמתין עד להתבגרותם.
  
• וכרגיל, במקרים כאלה, הפיתרון יהיה שילוב של מספר פעולות: ניקוי הכלוב וסילוק הצואה מספר פעמים ביום, לספק לתוכי מזון מן החי, תוספת של מינראלים (אפשר - סבידה) ובעיקר אילוף וחיזוק התנהגות חיובית.
  

    חלק מהפתרונות האלה, עשויים לעזור רק בחלק מהמקרים.

[צבי דגן]

קנמידוקופטס
אקרית הקנמידוקופטס היא מחלת עור בתוכים (ובעופות אחרים).
נקראת גם בשם אקרית מתחפרת.
זהו טפיל שמתחפר בגוף הציפור, בעיקר במקומות חסרי ניצוי, כמו ליד המקור ועל הרגליים, על העפעפיים והביב.
אקרית הקנמידוקופטס היא קרובת משפחה של אקרית הסקביאס שפוגעת ביונקים.
בתחילת המחלה, האקרית עלולה להטריד את התוכי, אבל עם התפתחותה - לגרום למוותה.
המחלה מדבקת ע"י מגע ישיר בין ציפור אחת לשנייה או בין הורים לגוזלים.
סימנים:

• קשקשת והתעבות של העור.
  
• התפתחות מעין "פטריה" שנראית כמו גידול של עור יבש בצורת "קשקשים".
  
• קפלי עור.
  
• המקור והציפורניים מתארכות עד כדי כך שקשה לתוכי לאכול ולתפס על סורגי הכלוב.
  
• אסור להסתפק באבחון חובבני, אלא צריך לבקר אצל וטרינר שיקח דגימה מהעור, יבדוק את הדגימה תחת מקרוסקופ וימצא את הטפיל.
  

טיפול (ללא טיפול, התוכי, בסופו של דבר - ימות):

• דבר ראשון, צריך לבודד את התוכי הנגוע בכדי למנוע הדבקה.
  
• לבקר אצל וטריטנר, שיש לו ניסיון עם תוכים, כדי לאבחן ולקבל את התרופה המתאימה במינון הנכון.
  
• הטיפול הוא בסדרה של מתן חומרים אנטיטפיליים והסבר לגבי הגיינה של הכלוב והסביבה.
  
• אפשר לתת את התרופה במים, בטפטוף לפה או בטפטוף על העור.
  
• במקרים מיוחדים וקשים, הוטרינר ימליץ לשלב גם תרופה אנטיביוטית.
  
• יש לנקות ולחטא את הכלוב והציוד בכדי למנוע הדבקה אפשרית לציפורים אחרות.
  
  
• ראה גם כאן: איך נזהה תוכי שנגוע בקרדיות (אקריות)?
  

[צבי דגן]

חד צורתיות מינית - מוֹנוֹמוֹרְפִי
בעלי חיים שאינם נבדלים זה מזה במופעם החיצוני, אין הבדלים משמעותיים בין הזכר לנקבה: בגודל, בצורה או בצבעים.
מכאן שאין אפשרות להבדיל בין זכר לנקבה רק על-פי המראה החיצוני.
כדי לקבוע מיהו הזכר ומי היא הנקבה, יש לעשות בדיקה גנטית במעבדה.

[צבי דגן]

הטלת מילואים
כך מכנים את ההטלה, כאשר ניסיון הקינון הראשון נכשל עוד בשלביו המוקדמים, מטילה הנקבה ביצה חדשה במקומה ("הטלת מילואים").
בגרעיני הרבייה משתמשים בתכונה זו – מרחיקים מן הקן את הביצה הראשונה עם הטלתה, ומאלצים את בני הזוג להטיל ביצה נוספת.

[צבי דגן]

רצסיבי (או בעברית- נסגנית)
רצסיבי - זו היא תכונה גנטית שאינה נשלטת ולא נראית לעין.
תכונה זו לא תמיד עוברת בתורשה לצאצאים, בתלות בהורים.
התכונה הרצסיבית אומנת קיימת בגנים, אבל לא באה לידי ביטוי בתוכי עצמו ולכן לא נראית.
ייתכנו מקרים, שתכונה רצסיבית עשויה לעבור לצאצאים ואז - להיות תכונת דומיננטית שנראית לעין.

[צבי דגן]

הורמון האוקסיטוצין
זהו הורמון שמיוצר במוח ומופרש לדם מבלוטת יותרת המוח האחורית.
האוקסיטוצין אחראי לפעילות במערכות רבות בגוף וגם במוח עצמו.
משמעות שמו ביוונית, היא "לידה מהירה", מרמז על פעילותו של ההורמון הזה.
אמנם רמות ההורמון בגברים ובנשים דומות, אבל במהלך ההיריון הן עולות בקרב נשים בשיעורים משתנים. 
האוקסיטוצין מעורב במערכות היחסים שלנו: החל מהמשיכה הרומנטית, דרך היווצרות זוגיות מונוגמית ועד להריון ולידה.
ליטוף הכלב מעלה את רמת הורמון האוקסיטוצין הן אצל הכלב המלוטף והן אצל האדם המלטף אותו.
רמה גבוהה של הורמון זה מציתה חום ודאגה הורית.
ההשפעות לההורמון:

1. רמות ההורמון אוקסיטוצין דומות בגברים ובנשים, אבל במהלך ההריון הן עולות בקרב הנשים.
   
2. הוא מחבר בין בני הזוג, תורם לנאמנות בקשר, לפריון ויש לו תפקיד חשוב גם בלידה ובהנקה.
   
3. יתרונותיו הרבים של האוקסיטוצין הביאו חוקרים להכניס אותו למעבדה ולראות מהי השפעתו בטיפול באנשים.
   

האוקסיטוצין ידוע במיגוון תפקידיו:
"הורמון האהבה": בעת האורגזמה, למשל, רמת האוקסיטוצין בדם עולה פי ארבעה ומשתמרת במשך כמה דקות (אחר כך זה כבר סיפור אחר, כידוע). נסיקה זו מגבירה את תחושת החיבור (Bonding) בין בני זוג, ומלווה בתחושות של שלווה, ביטחון ואמון. נפשית, ההורמון מתפקד כ"מרגיעון", כשהוא מפחית לחץ וחששות ותורם לתחושת הרוגע.
תחושת שייכות: מעניין לציין שפעולה דומה של האוקסיטוצין ניכרה בתחושת השייכות של בעלי החיים לקבוצה ובדחייה של זרים. בשתי מילים, "הורמון הביחד".

[צבי דגן]

פרומון (פרומונים)
הפרומון הוא כימיקל שמופרש מבעל-חיים וגורם לפעולה או תגובה של בעל חיים אחר מאותו מין (הכוונה למין ביולוגי, ולא לזכר ונקבה) פעילות הפרומונים נחקרה וידועה בעיקר בחרקים.
הפרומונים נפוצים כמעט בכל  עולם החי, ויש חוקרים שסוברים שהפרשתם היא  צורת התקשורת העתיקה ביותר בין בעלי החיים. 
מקור המילה מיוונית: המילה פראין ( pherein)  שמשמעותה "להעביר", והמילה הורמון (hormone) שמשמעותה "לעורר" ו"לגרות".
מספר מחקרים מדעיים שפורסמו טוענים שהצליחו להוכיח את קיומם של פרומונים גם בבני-אדם.

[צבי דגן]

קוקטיל - הבחנה בין המינים / הבחנה בין הזוויגים

• זיהוי הזוויג ניתן להיעשות רק לאחר גיל חצי שנה לפי צבעי הנוצות והלחי.
  
• אצל המוטנטים למיניהם קשה מאוד להבדיל בין הזוויגים משום שהם לא שומרו על צבעם הטבעי.
  
• עד גיל  7-6 חודשים המופע החיצוני של שני הזוויגים הוא כמו מופע הנקבה. 
  מעל גיל זה מתחילים לראות סימנים, בחלק הפנימי של הכנף והזנב.
  
• אצל הנקבה יש שורה של נקודות בהירות על הנוצות שבחלק התחתון של הכנף והזנב (לזכר אין נקודות כאלה).
  תפרוש את הכנף והזנב, אם יש שורת נקודות בהירה על הנוצות בחלק הפנימי זאת נקבה, כנ"ל לגבי הזנב. 
  במילים אחרות: לנקבה בוגרת (כאמור - לאחר חצי שנה) יש נקודות ופסים צהובים על הצד התחתון של אברות הזנב והכנף.
  
• כמו כן - כתמי לחיים חיוורים.
  
• לזכר הבוגר - כתמי לחיים בצבע כתום חזק.
  
• סימן נוסף, שבולט בעיקר לאחר מחזור רבייה ראשון, הוא המרחק בין שתי עצמות האגן, אצל הנקבה המרחק גדול יותר.
  להבחנה זו יש צורך במעט ניסיון והיא נעשית ע"י מישוש בחלק התחתון של הבטן ובין הרגליים.
  
• קוקטייל  וויט פייס
  למרות האמור לעיל אצל ה"קוקטייל  וויט פייס" התקני, המצב קצת שונה.
  יש הבדל משמעותי בין זכר לנקבה (בניגוד לרוב המוטציות שאין הבדלי מופעים). 
  הזכר עם ראש לבן מרשים והנקבה אמורה להיות דהויה מאוד.
  אלא שבארץ יש "בעיה קטנה" לרוב  ה"וויט-פייס" אין מופע "תקני" משום שהמגדלים מעדיפים נקבות עם ראש פחות דהוי ועם יותר צבע (בעיניהם זה יותר יפה). 
  עדיין אצל מגדלים שמקפידים על התקן, יש הבדל משמעותי בין הראש של זכר וויטפייס בוגר לבין ראשה של נקבה (וכך גם הפרחון). 
  כמו כן עניין הניקוד בכנף קיים גם אצל פרחוני וייטפייס וגם אצל נקבות ולעומת זאת - נעלם אצל זכרים בוגרים.
  
  בוויט פייס לזכר בוגר יש פנים לבנות ולנקבה בוגרת פנים אפורות.
  בצעירים אפשר לזהות לפי החלק התחתון של הזנב והחלק התחתון של הכנפיים.
  
  יש נקבות שבצעירותן הן דהויות לאחר חילוף נוצות ראשון מקבלות בפנים את הגוון הלבן אבל עדיין לא "לבן שלג" כמו של זכר. 
  בכל מקרה הכי קל לזהות לפי התנהגות מינית. 
  קוקטיילים פעילים מינית במשך כל השנה ובד"כ מציגים פעילות מינית: הזכרים מחזרים והנקבות מודיעות שמוכנות לרבייה.
  
  
  
• 
  
• להרחבת הנושא, ראה כאן (בתחתית הדף): קוקטייל - הבחנה בין הזוויגים (זכר או נקבה)
  

  ---

  קיימת דרך נוספת לקבוע את מינו של התוכי אבל לשם כך דרוש ניסיון בגידול תוכים.
  קביעת הזוויג לפי המרחק בין עצמות האגן
  ניתן לקבועה את מינו של התוכי גם ע"י בדיקת המרחק בין עצמות האגן.
  ניתן לעשות זאת ע"י מישוש עצמות האגן שנמצאות בין הרגליים של התוכי (כאמור, צריך מעט ניסיון).
  המרחק בין שתי עצמות האגן אצל הנקבה גדול יותר מאשר המרחק בניהם אצל הזכר וזאת כדי לאפשר את הטלת הביצים.
  הינה תמונות להדגמה (בתמונות המרחק קצת מוגזם כדי להדגיש את העניין):
  
  שים לב למקום שצריך למשש את המרחק בין עצמות האגן
  
  

[צבי דגן]

קַיְיִנִיזִם
מדובר על תופעה כאשר הגוזל הגדול יותר בקן מציק לגוזל קטן, כמו שזה קיים אצל עֵיטָם לְבֶן-זָנָב.
התופעה נקראת "קַיְיִנִיזִם", על שם קנאתו של קין בהבל אחיו.

[צבי דגן]

תטולה
הביצים שהוטלו בהטלה אחת.
רוב העופות, הזוחלים, דו-חיים והחרקים מתרבים ע"י הטלת ביצים.
גודל התטולה תלוי במין בגלל ההבדלים הגנטיים והפיזיולוגיים, ולפעמים קיימים הבדלים גם  בתוך המין עצמו.
 גודל התטולה תלוי גם בבריאות ותזונת הפרט, זמינות המזון המיועד לצאצאים, מצבי לחץ (סטרס) כמו מטורפים ואסונות טבע, תקופה בשנה, מרחק הנדידה וכדומה.
גודל התטולה, בד"כ, נמצא ביחס הפוך לתוחלת החיים - מינים מאריכי חיים נוטים להטיל מספר קטן יותר של ביצים מאשר מינים קצרי חיים.
כך גם קיימת זיקה לאזור המחיה - מינים שחיים באזורים הטרופיים נוטים להטיל פחות ביצים מאשר מינים שחיים באזורים בעלי אקלים ממוזג.
ישנם מינים שמטילים יותר ביצים מהיכולת שלהם לטפל בהן, כמו העגור האמריקאי, שמטיל שתי ביצים אך מטפל לרוב רק בגוזל אחד.
ככל הנראה, תופעה זו נובעת ממאמץ קטן ביותר להטלת הביצה השנייה, וכ"ביטוח" מפני אובדן הביצה הראשונה.